פרק 5 - דולב שניכנס לי ללב |
|
שמעתי את נחירותיו של אבי.
קפצתי במהירות והעמסתי את התיק על כתפי.
בגומייה פשוּטה אספתי את שערותי החומות הארוכות, ולבשתי את הז'אקט שלי. עוד מעט יבוא החורף. בלילה כבר קר.
נעלתי את נעלי הספורט הגבוהות. בתוך התיק היו ארבעה כריכים, שלושה תפוחים אדוּמים כמו שאני אוהבת, מלפפון, עגבניה, דבש ולחמנייה מתוּקה. ארזתי גם שלושה בקבוקי מים, פנס, נייד, ובגדים.
זה הכל.
יצאתי. הלילה היה קר. הירח היה מלא - פחות או יותר - והרוח נשבה. היה לי קר.
צעדתי. לא יודעת כמה. יד אחת החזיקה בכובע - שלא יעוף - ויד שנייה אחזה בפנס ואלומת האור הדקה האירה לי את הדרך.
בקירבת בינין גדול, היתמוטטתי. ישבתי על מדרגות האבן.
נגסתי בתפוח שהוצאתי. הוא היה טעים...
ואז שמעתי רחש. קול גניחת רגליים. נבהלתי. אם ימצאו אותי - וודאי יחזירו אותי.
קפצתי במהירות לאסוף את חפצי - אבל הדלת כבר הייתה פתוּחה.
נער: שער חום ועני דבש הביט בי במבט מוּפתע.
"מי את?" שאל.
בהתחלה, היססתי. חשבתי לקחת את רגלי ולברוח מהמקום.
לא, ביטלתי את האפשרות.
"למה אתה רוצה לדעת?"
"סתם. קצת מוזר לי לראות נערה הולכת ברחוב - באמצע הלילה - עם תיק גדול. ברחת מהבית?" חקר.
"מה זה עינינך?" שאלתי בכעס.
הנער חייך. זה נראה כאילו הכעס שלי הצחיק אותו.
"אני אוהב קשוֹת להשגה" אמר.
"אז התעסקת אם הבחוּרה הלא נכונה" יכולתי לרצוח אותו מרוֹב כעס.
"טוב טוב, מה את מתרגזת? רק רוצים להכיר אותך. רוצה להיכנס?"
"מצטערת. אני לא נכנסת לבתים של אנשים שאני לא מכירה"
"לפחות לכוס שוקו?"
היססתי. הוא לא נראה כל-כך מאיים. וחוץ-מיזה יש לי טלפון נייד בתיק, וסכין.
"בסדר" עניתי.
הנער נראה מאוּשר. החיוך שלו היה כל-כך יפה, עד שלא יכולתי שלא לחייך בחזרה.
ישבתי. הנער הוציא מהמקרר בקבוק שוקו, והוריד מהארון שתי כוסות וצלחת.
בצלחת הוא שם עוגיות.
ישבתי בשתיקה. ריחרחתי את המשקה.
"מה את חושבת - ששמתי בפנים סם אונס?" שאל וצחק.
"מי יודע?" צחקתי בזהירות.
ניצוץ שובב האיר בעיניו.
"אז אני אוכיח לך שלא!" אמר.
הוא מזק מעט מתכולת הכוס שלי - לשלו. הוא שתה את הכל בלגימה.
פתאום הוא נעשה אדום, ונפל לריצפה.
"הצילו!" צעקתי.
ניערתי אותו.
עיניו נפקחו מעט. הוא אמר בקול רפה.
"את..את יכולה לומר לי בבקשה..."
"כן?"
"איך את כזאת פטאתית?" שאל וצחק.
"יוהו, איך הבהלת אותי!" אמרתי ונתתי לו מכה קטנה על הכתף.
"דולב"
"הֶלן"
"אבל יש רק דבר אחד שאני עדיין לא מבין" אמר דולב.
"מה?" שאלתי.
"למה את סוחבת איתך תיק?"
ואז... שמעתי את נחירותיו של אבי.
קפצתי במהירות והעמסתי את התיק על כתפי.
בגומייה פשוּטה אספתי את שערותי החומות הארוכות, ולבשתי את הז'אקט שלי. עוד מעט יבוא החורף. בלילה כבר קר.
נעלתי את נעלי הספורט הגבוהות. בתוך התיק היו ארבעה כריכים, שלושה תפוחים אדוּמים כמו שאני אוהבת, מלפפון, עגבניה, דבש ולחמנייה מתוּקה. ארזתי גם שלושה בקבוקי מים, פנס, נייד, ובגדים.
זה הכל.
יצאתי. הלילה היה קר. הירח היה מלא - פחות או יותר - והרוח נשבה. היה לי קר.
צעדתי. לא יודעת כמה. יד אחת החזיקה בכובע - שלא יעוף - ויד שנייה אחזה בפנס ואלומת האור הדקה האירה לי את הדרך.
בקירבת בינין גדול, היתמוטטתי. ישבתי על מדרגות האבן.
נגסתי בתפוח שהוצאתי. הוא היה טעים...
ואז שמעתי רחש. קול גניחת רגליים. נבהלתי. אם ימצאו אותי - וודאי יחזירו אותי.
קפצתי במהירות לאסוף את חפצי - אבל הדלת כבר הייתה פתוּחה.
נער: שער חום ועני דבש הביט בי במבט מוּפתע.
"מי את?" שאל.
בהתחלה, היססתי. חשבתי לקחת את רגלי ולברוח מהמקום.
לא, ביטלתי את האפשרות.
"למה אתה רוצה לדעת?"
"סתם. קצת מוזר לי לראות נערה הולכת ברחוב - באמצע הלילה - עם תיק גדול. ברחת מהבית?" חקר.
"מה זה עינינך?" שאלתי בכעס.
הנער חייך. זה נראה כאילו הכעס שלי הצחיק אותו.
"אני אוהב קשוֹת להשגה" אמר.
"אז התעסקת אם הבחוּרה הלא נכונה" יכולתי לרצוח אותו מרוֹב כעס.
"טוב טוב, מה את מתרגזת? רק רוצים להכיר אותך. רוצה להיכנס?"
"מצטערת. אני לא נכנסת לבתים של אנשים שאני לא מכירה"
"לפחות לכוס שוקו?"
היססתי. הוא לא נראה כל-כך מאיים. וחוץ-מיזה יש לי טלפון נייד בתיק, וסכין.
"בסדר" עניתי.
הנער נראה מאוּשר. החיוך שלו היה כל-כך יפה, עד שלא יכולתי שלא לחייך בחזרה.
ישבתי. הנער הוציא מהמקרר בקבוק שוקו, והוריד מהארון שתי כוסות וצלחת.
בצלחת הוא שם עוגיות.
ישבתי בשתיקה. ריחרחתי את המשקה.
"מה את חושבת - ששמתי בפנים סם אונס?" שאל וצחק.
"מי יודע?" צחקתי בזהירות.
ניצוץ שובב האיר בעיניו.
"אז אני אוכיח לך שלא!" אמר.
הוא מזק מעט מתכולת הכוס שלי - לשלו. הוא שתה את הכל בלגימה.
פתאום הוא נעשה אדום, ונפל לריצפה.
"הצילו!" צעקתי.
ניערתי אותו.
עיניו נפקחו מעט. הוא אמר בקול רפה.
"את..את יכולה לומר לי בבקשה..."
"כן?"
"איך את כזאת פטאתית?" שאל וצחק.
"יוהו, איך הבהלת אותי!" אמרתי ונתתי לו מכה קטנה על הכתף.
"דולב"
"הֶלן"
"אבל יש רק דבר אחד שאני עדיין לא מבין" אמר דולב.
"מה?" שאלתי.
"למה את סוחבת איתך תיק?"
ואז... |
|
|
|
|
|
|
| קצת מלחיץ אני חייבת להודות. פחדתי לקרוא את הסוף. אבל כל אחד והטעם שלו. ושחס וחלילה לא תקחי ללב את מה שאני אומרת! אני מישהי מאוד רגישה , אז אני לא דוגמא לכלום. |
|
| בסדר. לא נפגעתי... :) כמו שאמרת - כל אחד והטעם שלו כפרוני...XD |
|
|
|
| | מישהיי מותק | | 25/06/2012 17:14 |
וואו , מדהיםם !! אמי דורשת המשך ((: |
|
|
| | מישהיי מותק | | 25/06/2012 17:15 |
|
|
| יואו את מלחיצה בטרוף את ממש מוכשרת לכתיבה! |
|
|