פרק 4 - ביי

שמעתי אמבולנס.
פקחתי עניים. זכרתי ה כ ל.
כבר יומים שאני מטופלת מהנוזל הרותח ששפך עלי מר-ג'ו.
הוא כבר לא ראוי שאני אקרא לו "אבא".
ג'ו נכנס לחדר.
"אז כן, מה נשפך עליך מתוּקה?" שאל האיש החביב.
"נפל עליה בקבוק של מים רותחים" מיהר אבי לומר.
רציתי לצעוק. לצרוח שזה לא נכון. שהוא משוגע. שיאשפזו אותו בבית-חולים --- אבל הוא נעץ בי מבט מאיים כל-כך, שמוּטב שאמשיך לשתוק.
"ואיפה היית שזה קרה?"
"בפגישה בעבוֹדה"
איזה שקרן! מאיפה הוא מביא ת'סיפורים האלה?
"ובכן, היא תיצטרך להשאר עם זה" אמר האיש הנחמד והגיש לאבא אריזה.
"מה זה?" דרש לדעת.
"גבס לכוויות. האזור רגיש. מוטב שתנוח יום-יומים, ואז תחזור ללימודים"
"כמה זמן אשאר עם זֶה?" הייתי מוּטרדת. זה מה שחסר לי - שאבוא לבית הספר עטופה בגבס כזה.
"שבוע" אמר האיש וליטף את ראשי בחיבה. כאילו הוא כבר מוּרגל לשאלות כאלה.
חייכתי בהקלה.
"אקח אותה הביתה עכשיו" אמר ג'ו.
הוא אחז את ידי ומשך אותי לאוֹרך המיסדרוֹן.
הדרך הביתה עברה בשתיקה.
שהגענו, רצתי לחדרי.
ג'ו חייג. כנראה להתנצל ביפני בּלה.
אני חשבתי וחשבתי.
בלילה, החלטתי נחושה -
אברח מפה.
בי בי, אבא-חורג-שטני. או בקיצור - ג'ו.