פרק 7 טלפון מפתיע

עצרתי ביער לנמנם. השעה הייתה כמעט שלוש-לפנוֹת בוקר.
נשכבתי על האדמה הקרה. עצמתי את עני - ולהפתעתי - נרדמתי מייד.
לא ידעתי כמה זמן ישנתי.
כשהתעוררתי, ראיתי מעלי צל...
אַדם!
"מה? מי...?" בהתחלה חשבתי שזה בטח חלום...
הוא הושיט אלי יד. מחייך.
קמתי. הבטתי בו. גבוה מימני בראש.
"אז הינה אתְּ..." אמר וחייך אלי.
"מה...מאיפה אתה מכיר אותי?"
"את היית הנערה היפה ההיא מיתחת לשולחן, לא?" שאל אַדם.
"מה? מאיפה..."
"אני ראיתי אתכם. דיברתם, ואז הוא התקרב לנשק אותך. לא?"
"כן...."
"הפרעתי?"
"אה...בלי להעליב את אחיך...הצלת" חייכתי חיוך מבויש.
"מה, את לא רצית?"
"פחדתי לפגוע בו. אבל בפעם השנייה אמרתי לו שזה לא ילך" אמרתי.
אַדם הביט בי בריכוּז.
"באיזה כיתה אתְּ?"
"כיתה ח'. אני בת ארבע-עשרה"
"וואלה? אני בן חמש-עשרה..."
הבטנו זה בזו.
חייכתי שוב.
"אכלת משהו?"
"לא ממש. כמה תפוחים"
"אז יאללה. בואי. אני לוקח אותך למקום שבו תאכלי נורמלי" אמר.
הוא אחז בזרועי.
הופתעתי והסמקתי כמו עגבנייה --- אבל רצתי אחריו.
ישבנו בבית קפה. אכלתי לחמנייה מתוּקה ושתיתי שוקו חם. אַדם טרף פרוסת עוגה ושתה דייט קולה.
הרגשתי קצת לא נעים אם זה שהוא משלם.
"באנה, את, את לא משלמת לי כע? הייתה איזו אחת - דרשה מימני כסף. את מתוקה אמיתית" אמר וחייך אלי.
הרגשתי שאני נמסה. איזה חמוד.
אדם הבטיח שיאסוף אותי אחרי מישחק הכדורגל שלו.
ישבתי בכיסא בבית הקפה וחשבתי כמה הוא חמוד...
לפתע שמעתי דחיפה של כיסא. דולב.
"הי...אני בּוּל הולכת אם אתה רוצה לשבת פה.." מילמלתי.
דולב נראה כועס ופגוּע, אבל לא אמר לי כלוּם.
ישבתי על אבני היער.
לפתע הנייד שלי צילצל.
"הלו?" ציפיתי לשמוע את קולו של אַדם.

אבל לא...זה היה...אבא?!
"החבר החמוד שלך איתי" אמר בקול זועף "אם לא תחזרי הביתה ברגע זה..."
שמעתי את אַדם נאבק.
"שחרר אותי! מי אתה!?" הוא צרח.
"אז כדאי לך לבוא.." אמר בקול מרושע וניתק.
ואז...